מה ניתן ללמוד על מהות השטרות, מהנוסח השונה של שטר הקידושין בשני התלמודים?

תגיות:ירושלמיבבלילימוד תורה />
זאת אומרת, שנוסח השטר מבטא את פעולת הקידושין.

לעומת זאת, כשמעיינים בירושלמי רואים ששם נוסח השטר הוא בלשון עדות על מה שהיה (פ"א ה"ב):

"סדר קידושין כך הוא: אני פלוני קידשתי בתי לפלוני."
הבדל נוסף: בבבלי לא מזכירים בשטר את השמות של האיש והאשה. לעומת זאת, בנוסח הירושלמי מוזכרים השמות של שני הצדדים, בנוסף לעצם לשון הקנין.

יש כאן איפה הבדל בהבנת מהותו של שטר הקניין.

כאמור, בשיטת הבבלי, נוסח שטר אינו נוסח של ראיה על מה שהיה, אלא נוסח שמתאר את הפעולה. לכן הוא בלשון הוה, ולכן לא מוזכרים השמות בשטר.

אמנם ברור שיש הרבה שטרות שעניינם הוא להעיד על מה שהיה. לכן באמת מבואר במפרשים, שיש בשיטת הבבלי שני סוגי שטרות: יש שטרי ראיה, ויש שטרות שתפקידם ליצור את עצם הקנין (בשפת המפרשים: שטרי חלות).

אבל בירושלמי גם שטרות שעניינם לעשות את הקנין, הם מנוסחים בנוסח של עדות על מה שהיה. זאת אומרת, שהכח שיוצר את הקניין הוא הכח הראיה שיש בשטר. העדות שבו, היא כוחו.

נסכם את ההבדל כך: בירושלמי הכח השטר הוא הראיה שבו, לעומת הבבלי שמבדיל בין שטרי ראיה לשטרי קנין.

נמצא שלפי הירושלמי כח השטר ניזון לא רק משני צדדי הקניין, כגון האיש והאשה, אלא גם הציבור הכללי ובית הדין, שמשתמש בראיה שבשטר, הוא חלק מרכזי המעניק לשטר את כוחו.

נוסח השטר של הבבלי הוא פניה של האיש לאשה - "הרי את מקודשת", לעומת הירושלמי שבו השטר נכתב בנוסח שפונה אל בית הדין, ומעיד לפניו "אני פלוני קידשתי בתו של פלוני". כח הכלל, הוא אפוא הכח שמעניק לשטר את כוחו.